[מנגינה] שלום, שבנו לקורס 'פני משה, דמויותיו של משה בראי ספרות עם ישראל', קורס המבקש להראות כי אמנם 'אחד היה משה אך פנים רבות לו', והיום השיעור ה-12 יעסוק לקראת סוף חייו של משה במלחמותיו וגם מה שקשור לאחרית ימיו. כבר דיברנו על משה כנביא, על משה כרועה, על משה כמתפלל, על משה כמביא חוק, היום נדבר גם על משה כלוחם, נושא שהוא פחות מוכר או פחות מודעים לו מסיבות אלה ואחרות וכשעוסקים בדמותו של משה, לא כולם זוכרים שהוא גם עומד בראש צבא ולא פעם גם יוצא למלחמות בראש העם עצמו. ובכן, נצא תחילה אל סיפור משלוח המרגלים, שליחת המרגלים בבמדבר פרק י"ג. >> אולי נזכיר קודם, ראיתם גם את התמונה של משה ומלחמת עמלק, כבר פגשנו את ראשיתו של פן זה של משה במלחמת עמלק ואשר למה שאמרת שדמותו של משה אינה ידועה או לא נחרטת בזיכרון כדמות הלוחם, אני חושב שזה בראש ובראשונה מפני שעבר הירדן המזרחי פחות חשוב בעיני המקרא מעבר הירדן המערבי שהוא ארץ הקודש וגם יהושע נתפס כלוחם, ואז כמובן כל פעולותיו המלחמתיות של משה קצת מונחות בצל. על כל פנים, במדבר פרק י"ג, סיפור המרגלים. "וידבר ה' אל משה לאמור שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר "אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם". קודם כל, היוזמה היא יוזמתו של אלוהים. שימו לב, המרגלים הם אנשים כולם נכבדים מאוד, ראשי השבטים. משה שולח אותם לתור את הארץ וראו כיצד הוא מצייד אותם בשאלות הנכונות. בואו נעבור לפסוק י"ח, "וראיתם את הארץ מה היא" >> הייתי אומר בי"ז גם, הוא נותן לו את ההנחיה איך להתחיל. >> מסע. >> המסע, להתחיל בנגב, לעלות אל ההר, ממש אסטרטגיה ברורה. >> יפה. "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה "המעט הוא אם רב". כלומר, צריך לדעת כשיוצאים למלחמה, אלה נתוני מודיעין שראוי לקבצם. "ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה", כלומר היבולים שהיא נותנת, "ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים ומה הארץ השמנה היא אם רזה "היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי ביכורי ענבים". >> כך שמשה למעשה, כאסטרטג טוב, נותן הנחיות מדויקות למרגלים מה עליהם לעשות ובאמת מעניין שהמדרש שעוסק בדברים האלה מקנה להם אולי אופי קצת אחר. אומר המדרש התנחומא "מנין אתם יודעים כוחם?", איך אתם יכולים לדעת מה כוחם של האויבים או מה כוחם של הכנענים? אומרת התורה "במחנים אם במבצרים", והמדרש מסביר "אם במחנים הם שרויים", כלומר מחוץ לעיר, במחנות, אוהלים, "הם גיבורים ובוטחים על כוחם, "אם במבצרים", מאחורי סוגר ובריח, דווקא להפך, "חלשים הם וליבם רך". >> ממש היפוך של תפיסת המקרא. >> אבל עדיין חוכמה של אסטרטג. >> יפה, אבל יפה מאוד, כן. >> "ומה הארץ השמנה היא אם רזה, אם פירותיה קלים אם שמנים", כלומר אם דשנים, שמנים או קלים שהם פירות חסרי טעם. איך אפשר לדעת? "אמר להם הסתכלו באבנים "ובצרורות שלה, אם של צונמא הם", אם זה אדמה דשנה, אדמת בזלת דשנה, "הם שמנים, אם של חרסים", אדמת גיר או חרס, "הם רזים". >> ידע בגיאולוגיה. >> זה משה רבנו, גם את זה הוא יודע כמובן. והנה התמונה המאוד מאוד ידועה על המרגלים החוזרים ונושאים אשכול ענבים גדול, לכן גם נאמר לנו שהימים ימי ביכורים. יחד עם זה, הסיפור הזה נזכר גם בספר דברים כאשר משה מספר מחדש את תולדות העם, ומה קורה שם? >> ״ותקרבון אלי כולכם ותאמרו ״נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר ״את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא עליהן״. כלומר, כאן אתם רואים שהיוזמה היא לא יוזמתו של אלוהים אלא יוזמת האדם, יוזמת בני ישראל. כיוון שפרשת המרגלים נסתיימה כפי שנסתיימה כמובן בכך שבני ישראל לא עשו כמצופה ופחדו לעלות לארץ. >> ונגזר עליהם להישאר במדבר. >> ונגזר עליהם להישאר במדבר. כיוון שזה נגמר בכישלון, הכישלון הוא יתום ומעדיפים לייחס את היוזמה לבני ישראל ולא לאלוהים. נכון שהאלוהים דרש מאיתנו לשלוח מרגלים מפני שרצה לבחון אותנו, לא מפני שאלוהים לא ידע מה מצב הארץ אלא לנסות אותנו ולראות אם למרות החדשות שיביאו המרגלים איתם, בכל זאת נעלה, ושם נכשלנו. אבל כאן, היוזמה יוזמת בני ישראל. ״וייטב בעיני הדבר״, בעיני משה, ״ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט ״ויפנו ויעלו ההרה ויבואו עד נחל אשכול וירגלו אותה ״ויקחו בידם מפרי הארץ״, וכאן אין כל האשכול הגדול הזה, כל היסוד הפלאי הזה, ספר דברים מעדיף שלא לעסוק בו. ״ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ״ויאמרו טובה הארץ אשר ה׳ אלוהינו נותן לנו. ״ולא אביתם לעלות״. כאן אפילו מציגים את תגובתו של העם בצורה הרבה יותר חמורה כי שם נכון הציגו את טוב הארץ ומצד שני, את חוזקה, את חוזק אנשיה וכאן רק ׳טובה הארץ׳ ובכל זאת, ״ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה׳ אלוהיכם ״גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמור גם אתה לא ״תבוא שם״, כלומר תשובה שונה לחלוטין לשאלה מדוע משה לא יכנס אל הארץ, לא בשל מעשה מי מריבה וכעסו שם על העם, ״שמעו נא המורים המן הסלע הזה ״נוציא לכם מים״. >> והכאת הסלע ועל כך דיברנו באריכות כמובן. >> כן, אלא בגללכם, בגלל תגובתכם גם אני נענשתי. >> כעת צריך לראות מה עושים המדרשים שוב עם העניין הזה כמובן. קשה להם מאוד המעבר מספר במדבר לספר דברים לגבי עניין מיהו זה שיזם את המשלוח. אז אמנם בספר במדבר אומר אלוהים למשה ״שלח לך אנשים״ אבל ריש לקיש שם לב למילה ׳שלח לך׳, ״שלח לך, מדעתך״, אם אתה רוצה, לא שאלוהים מצווה על משה לשלוח אלא אומר למשה ׳אם אתה רוצה, אתה יכול לשלוח׳, ומצד שני שכתוב בספר דברים ״וייטב בעיני הדבר, אמר ״ריש לקיש: בעיני, לא בעיניו של מקום״. הקדוש ברוך הוא- >> לא יישבו את הסתירה בין שני >> בין שני הסיפורים. על פי שני הסיפורים, אם כך, היוזמה היא אנושית, הקדוש ברוך הוא מרשה למשה לשלוח מרגלים אך הוא מגלה את עמדתו שהדבר לא טוב בעיניו ובזה יצאה דמותו של האל נשגבת מן הסיפור ומדמותם של בני האדם ומשה ביניהם לשלילה. מאידך גיסא, כבר ראינו את הקריאה בפסוק ל״ז, ״גם בי התאנף ה׳ בגללכם״ ואתה פירשת בצדק, בגלל התנהגותו של העם, נענש גם משה ולא יכנס אל הארץ. והנה כאשר מגיע המדרש לאותם עניינים, הוא שוב הופך את התמונה לחלוטין ושם נאמר במדרש ׳לקח טוב׳, אמנם חיבור מאוחר, ״עתיד משה רבינו להעלות את מתי מדבר. ״והוא בראשם שנאמר בגללכם, לטובתכם נשארתי עמכם במדבר ״כדי לבוא בראשכם לעתיד לבוא״. >> לא עונש למשה אלא כיוון שהעם יעלה מאוחר יותר, מועד ב׳, אז הוא נשאר איתם להנהיג אותם במועד ב׳. >> וזו שאלה מרתקת שעוד נדבר עליה, אני מניח בפגישה האחרונה, מה תפקידו של משה בתמונת העתיד של עם ישראל, האם הוא יחזור בראש מתי מדבר? האם מתי מדבר בכלל יחזרו יום אחד או שמא הם ימותו שם ויותר לא יראו את הארץ? במקרה הזה, המדרש מעקר לחלוטין את פשוטו של הפסוק ואומר ׳בגללכם, ׳לא בעטייכם, אלא [לא_ברור] לטובתכם, נשארתי עמכם במדבר כדי לבוא בראשכם לעתיד לבוא׳, והנה מלחמה אחרת. >> כן, המלחמה במדין. אתם זוכרים את המעשה בבמדבר פרק כ״ה, כאשר בני ישראל זנו עם בנות מדין ומה שקרה שם, והנה עכשיו הגיעה עת נקם. ״וידבר ה׳ אל משה לאמור נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ״אחר תאסף אל עמיך״, כלומר יש לו עוד משימה חשובה קודם מותו, להינקם מן המדינים. ״וידבר משה אל העם לאמור החלצו מאיתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין״. משה לא יוצא עם העם אלא ״וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן ״לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו״. כלומר, בראש הצבא בעצם עומד כאן הכהן. >> יש פה, לפי זה, שני עניינים מעניינים. הראשון כבר הצבעת עליו, ״נקום נקמת בני ישראל״ ורק לאחר מכן משה ימות, נראה מה עושה המדרש עם זה, ושתיים, משה מצטווה לעמוד בראש העם והנה הוא שולח אחרים. המדרש עומד על הדברים האלה והוא השמיע דברים ש׳עומד׳ הוא מדגיש את אופיו של משה, אופיו המיוחד של משה. הראשון, אומר מדרש במדבר רבה, ״נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר ״תאסף אל עמך, רבי יהודה אומר: אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים, היה חי״, מדוע? ״שאמר לו הקדוש ברוך הוא נקום ואחר תאסף״. >> יכול היה לדחות. >> מיד דוחה את המלחמה במדין שנים רבות, ״תלה הכתוב מיתתו במדין״, היינו מיתת משה תלויה במלחמה במדין. ״אלא להודיעך שבחו של משה, אמר: בשביל שאחיה ״יעכב נקמת ישראל? מיד וידבר משה אל העם לאמור החלצו מאיתכם אנשים לצבא״. משה הוא לא אגואיסט, הוא לא דואג לעצמו אלא רואה את המשימה הגדולה של העם לנקום במדינים והוא מוכן למות מוקדם יותר או לא לדחות את מותו כדי לעשות את המעשה הנכון וזה ודאי שבחו של משה. ומאידך גיסא, למה "וישלח אותם משה"? למה הוא לא הולך בעצמו? "אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקום נקמת, אתה בעצמך, "והוא משלח את אחרים?" הוא קיבל הוראה לצאת בראש העם והוא שולח אחרים? "אלא "מפני שנתגדל בארץ מדין", בוא נזכור, משה ברח מארץ מצרים לאחר הריגת המצרי והוא גדל במדין שנים רבות אמר >> בבית יתרו חותנו כהן מדיין >> "אינו בדין שאני מצר "למי שעשה בי טובה. המשל אומר: בור ששתית ממנו "אל תזרוק בו אבן". >> וראינו משהו דומה לזה כבר בסיפור המכות גם כן, המדרש שם, מדוע משה, חלק מן המכות עושה אהרון ולא משה, הדוגמאות מכת הדם >> מכת הדם ומכת כינים היינו בים, ביאור ובעפר, לא יכול היה משה לפגוע, כי העפר הציל אותו בזמן שהוא קבר בו את המצרי. >> ומן היאור >> מן היאור הוא ניצל כמובן והרעיון הוא מאוד מאוד יפה, "בבור ששתית ממנו "אל תזרוק בו אבן". הכרת טובה ומשה לא יכול היה להילחם מול המדיינים, למרות שראויים היו לעונש גדול, לכן הוא שולח אחרים, ראה דמותו של משה, איזה דמות מופלאה המדרש מצייר לנו כאן, והנה מלחמה נוספת. >> "קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו, "החל רש והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני "העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך", כלומר זה המבוא גם למלחמות ארץ ישראל המערבית, אנחנו עדיין במזרח, אבל כאן יתחיל הפחד הגדול מפני בני ישראל. "ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה יהצה ויתנהו אדוני אלוהינו לפנינו ונך "אותו ואת בניו ואת כל עמו ונלכוד את כל עריו בעת ההיא", ההדגשה הכל בכל וכל, "ונחרם את כל עיר מתים, מהנשים והטף לא השארנו שריד", >> מתים זה גברים כמובן, לא מתים זה לא בצירה. בני אדם, כן. >> "רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו מערוער אשר על שפת "נחל ארנון והעיר אשר בנחל ועד הגלעד לא הייתה קריה אשר שגבה ממנו "את הכל נתן אדוני אלוהינו לפנינו", כלומר מלחמה מוצלחת ביותר, סיחון הגדול לא עמד כנגד עם ישראל, הפחד הגדול שהטיל בהם אלוהים מפני משה. >> נכון, ובראש העם, בראש העם משה >> משה כמובן. >> ונאמר עליו בפסוק כ"ה, "היום הזה אחל "תת פחדך ויראתך על פני העמים", אני חושב שזה באמת בסיס למסורת מאוד מעניינת, שמופיעה בתלמוד הבבלי במסכת תענית על שלושה אנשים שהשמש או החמה, עמדה למענם, עצרה במהלכה או חדרה דרך עננים כדי להאיר, או כל דבר אחר וזו המסורת התנאית, "תנור רבנן על שלושה שנקדמה להם חמה", המילה נקדמה היא בעייתית, יש אומרים נגדרה, יש אומרים קדמה בכל מקרה החמה עשתה דבר, כלומר השמש עשתה דבר ראוי ומיוחד עבורם, "משה ויהושע ונקדימון בן גוריון", נקדימון בן גוריון דמות מתקופת בית שני, אולי בגלל שמו והסיפור עליו שהוא בתפילתו הצליח לעצור את השמש, אולי מהמילה נקדימון באה המילה הקשה נקדימה שקשה להבין אותה. בכל מקרה אלה שלושה האנשים שהשמש עמדה למענם או עצרה במהלכה. "בשלמא נקדימון בן גוריון", זה "גמרא", זה הסיפור שכבר למדנו, "יהושע נמי", גם יהושע, "קרא," פסוק מפורש, "דכתיב "וידום השמש וירח עמד. אלא משה מנלן?" מניין לנו שגם משה עמדה לו השמש? "אמר רבי אלעזר אתיא אחל, אחל," זה בא המילה אתיא מהמילה אחל מהמילה אחל שמופיעה בשני פסוקים שונים. זו טכניקה מדרשית מאוד ידועה שנקראת 'גזרה שווה', על סמך מילה שמופיעה בשני פסוקים שונים גוררים מידע מפסוק אחד לאחר. >> כן, אבל שכאן האחר, יהושע, הוא הרחק הרחק מסיפור עצירת השמש, ללמדך שבעצם >> אבל נדרש, לא נדרש >> ללמדך שחז"ל רצו שתעצור למשה החמה וחיפשו דרך לתלות את >> הדבר הזה במשה, "כתיב הכא", כתוב כאן וכבר ראינו "החל תת פחדך, "וכתיב התם" וכתוב שם על יהושע, "אחל גדלך". אם כי באמת יהושע ג' זה לא סיפור עצירת השמש אבל פה הרעיון עומד לפני ההוכחה. שמשה לא נופל מיהושע >> ברור, זה חשוב. >> בפגישה הבאה, שאנחנו עוסקים בדמויות כמשה, ונעסוק הרבה ביהושע, נחזור אל הקטע הזה שפה למעשה בונים את דמותו של משה, על סמך מעשה גדול שמיוחס ליהושע. אבל עדיין, הוא לוחם וראש צבא וגם מצליח להעמיד את השמש, אגב ראינו דבר דומה במלחמת עמלק, גם שם כל עוד משה הרים את ידיו השמש עצרה, עד שעם ישראל גבר על עמלק. >> וזה לא יהושע כמשה אלא משה כיהושע. >> אכן כך. ועוד מלחמה אחת זה מלחמה בעוג. >> כן, "ונפן ונעל דרך השן ויצא עוג מלך "הבשן לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה אדרעי, "ויאמר אדוני אלי אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו "ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון. >> למה צריך לומר למשה אל תירא אותו? מה כל כך מפחיד בעוג הזה שצריך לומר למשה אל תחשוש ממנו? >> כן, אנחנו עוד נגלה בדיוק. "ויתן אדוני בידינו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו ונכהו עד בלתי השאיר לו "שריד, כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים", הרפאים הם אותם יצורים שחיו כאן בארץ מקדמת דנא והם מתוארים כענקים בני ענק, כן, והנה ערשו ערש ברזל הלוה היא וברבת בני עמון", כלומר במוזיאון שבעמון לרבת עמון אתם עוד יכולים לראות את מיתתו של עוג, "תשע אמות אורכה "וארבע אמות רוחבה באמת איש". כלומר, מדובר פה בענק לכל הדעות, כן לכן הפחד מעוג לכאורה, אבל אין לפחד, גם את הענק הזה מן הרפאים יכה משה. >> זה בגלל גודלו זה ערש ברזל ולא כל חומר אחר, פה גם מבהיר על זה ובאמת המדרש מדגיש מאוד, מאוד את גודלו הבלתי רגיל, העצום של העוג. אומר התלמוד הבבלי שעוסק בגובהו של משה, "משה כמה היה, "עשר אמות", חמישה מטר, גם משה בעצם הוא ענק, משה חמישה מטר גובה, "לקח" זה בארמית, "גרזן של עשר אמות בידו" "קפץ עשר אמות הוא", כלומר כבר הגיע לגודל של שלושים אמות, "והיכה את עוג בקרסולו והרגו", יותר מאשר חמישה עשר מטר, זה גודל הקרסול של עוג, אתה רואה פה את הדמות האדירה שלו. ובמדרש דברים רבה, כאשר משה בסוף ימיו מספר את גדולתו בין השאר הוא אומר, "עשיתי מלחמה עם סיחון ועם עוג שני גיבורי כובדי כוכבים "שבשעת המבול לא הגיעו מים לקרסוליהן מפני גובהן", המים בזמן המבול כזכור כיסו את כל הערים הגבוהים אשר על פני האדמה. אבל עוג וסיחון היו עוד גבוהים מזה יותר. >> כלומר הוא מחזיר אותם גם לעבר הרחוק הם חיים כה הרבה שנים מזמן המבול. >> "והעמדתי חמה ולבנה ברום עולם", זה כבר ראיתי, "והכיתים במטה שבידי", פה מסורת אחרת, "והרגתים". יוסף בן מתתיהו, הכותב ביוונית לעולם היווני, גם הוא יודע לומר משהו על עוג, "אשר לעוג, הנה היה בעל קומה גבוהה "ויפה תואר", >> הרקלס ממש. >> או הרקולס כמו שנוהגים לומר היום, הרקלס, "הוא היה גם בעל זרוע "ופעולותיו בקרב היו שקולות כנגד מעלות גופו ויופיו". כלומר גם אותו יכול היה משה לנצח. וכאמור כפי שפתחנו בנושא הזה של משה הלוחם, זה מוצנע בשוליים, כי זה עבר הירדן המזרחי, או כי יהושע הוא זה שהוא הגיבור האמיתי של הגבורה הפיזית, מכל מקום, גם משה איש מלחמה.
