[מנגינה] אנחנו מתחילים היום את חלקו השני של הקורס ׳פני משה- דמויותיו של משה בראי ספרות עם ישראל׳, קורס שמטרתו להראות על סמך הטקסטים המקראיים ומה שנבנה עליהם כי אמנם ״אחד היה משה ופנים רבות לו״. אנחנו כעת הגענו לתיאור תולדותיו של משה, הביוגרפיה שלו, אל ספר שמות, אל סיפור קריעת ים סוף, האירועים שקדמו לו והאירועים שבאו בעקבותיו. סיימנו את הפגישה הקודמת בעיסוק בשאלה מרתקת, האם אי פעם ידע פרעה שעם ישראל מתכוון לצאת ולא לחזור? ממה שראינו בבדיקת המקורות בשום שלב לא אמר משה לפרעה ש״שלח את עמי ויעבדוני״ כרק העמדת פנים מתוך כוונה לעזוב את מצרים ולא לשוב, והתלבטנו בשאלה האם יש כאן אי אמירת אמת או שמא רק טקטיקה, שגם היא אי אמירת אמת, שמטרתה בכל זאת להכריע את הקרב הזה מול פרעה ואנשיו. מסתבר ששאלה נוספת קשורה באותה סוגייה ובה נפתח. היא העובדה שעם ישראל יוצא ממצרים עם רכוש רב, זהב וכסף, מה שהמקורות קוראים לו סיפור ביזת מצרים עם כל הקונוטציות הלא נעימות של מילת ביזה. היכן הדבר מתחיל? >> כבר בשמות פרק ג׳, ״ואני ידעתי כי לא ייתן אתכם מלך מצרים להלוך ״ולא ביד חזקה״. >> זה מעמד הסנה, דברי אלוהים למשה. >> ״ושלחתי ״את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותיי אשר אעשה בקרבו ״ואחרי כן ישלח אתכם. ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים ״והיה כי תלכון לא תלכו ריקם״, שימו לב ׳לא תלכו ריקם׳ אומר אלוהים, ״ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ״ושמתם על בניכם ועל בנותיכם וניצלתם את מצרים״. השאלה היא כמובן איך אנחנו מבינים, א׳ את המילה ׳ושאלה׳, האם שאלה זה רק ניגשה או לכאורה לקחה בהשאלה על מנת להשיב ואינה משיבה וכמובן גם ב׳נצלתם את מצרים׳, איך אנחנו מבינים את המושג הזה. כמובן שאסור להשליך מלשוננו שלנו, לשון ימינו, על העברית המקראית, ׳ונצלתם את מצרים׳ בעצם והפרדתם את הרכוש הזה שלהם מהם. >> בכל מקרה, אני רוצה להזכיר מה שאמרת, אלה דברי אלוהים למשה עוד לפני שמשה יוצא דרכו מצריימה, כלומר זה החלק מהתוכנית האלוהית של לקיחת כלי כסף, כלי זהב, שמלות וניצול מצרים, ואכן הדבר הזה חוזר שוב לפני מכת בכורות. ״ויאמר ה׳ אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים ״אחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה״, ושוב מזכיר האלוהים למשה ״דבר נא באוזני העם וישאלו״, שוב השורש שאו״ל, ״איש מעת רעהו ואישה מעת רעותה כלי כסף וכלי זהב״ֿ. פה גם מוסיפים את הגברים, ״איש מעת רעהו״, ״ויתן ה׳ את חן העם בעיני מצרים ״וגם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם״. הפסוק הזה בא לומר, בעצם להכין אותה לכך שאכן המצרים יענו לבקשה, ייתנו גם ייתנו כפי שאכן מסופר לנו ביציאה עצמה. >> ״ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים ״ויישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צרורות בשמלותם על שכמם ״ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ״וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים״. >> חזרנו גם לשורש שאו״ל וגם למילה ניצול, ואגב באמת מאמר מוסגר, פסוק ל״ד שמדבר על הבצק שלא נחמץ וכולי, אנחנו לא עוסקים בסוגיות האלה כי הקורס שלנו מדבר על תולדות חייו של משה, על הביוגרפיה של משה, לא על תולדות עם ישראל ויציאת מצרים, לכן סוגיות מרכזיות כגון למשל עניין אכילת חמץ וכולי יישארו בשוליים, סגור סוגריים להערה שלנו. ובכן, איך עסקו המקורות הבתר-מקראיים עם העובדה הזאת שבני ישראל לכאורה, לפי פירוש כלשהו, ביקשו בהשאלה אף שכולנו יודעים שמלכתחילה לא התכוונו להחזיר. האם זו רמאות? האם זה שקר? האם זה ניצול לא הוגן של המצוקה המצרית שרק רוצה ׳צאו מתוך עמי׳? נראה כיצד הדברים האלה נעשים. >> לפני שנגיע למקורות הבתר-מקראיים בכל זאת יש לנו כאן מקור מקראי חשוב, חוק העבד העברי כפי שמופיע במהדורתו של הספר דברים פרק ט״ו. >> מהדורתו, כלומר? >> כיוון שיש לנו כבר חוק קודם בפרשת משפטים משמות פרק כ״א מפסוק ב׳ עד פסוק י״ד ואילו כאן מעין ביאור והרחבה של החוק מספר שמות. ״כי ימכר לך אחיך העברי או העברייה ״ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חופשי מעמך וכי ״תשלחנו חופשי מעמך לא תשלחנו ריקם״. שימו לב להופעת המילה ׳ריקם׳, אותו מונח שהופיע בטקסטים שקראנו קודם, ״הענק תעניק לו מצאנך ״ומגורנך ומיקבך אשר בירכך ה׳ אלוהיך תיתן לו ״וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה׳ אלוהיך ״על כן אנוכי מצווך את הדבר הזה היום״. רוצה לומר, עבד יוצא לחופשי יש להעניק לו. עבד לא יכול לצאת לחופשי בלא הכנסה כלשהי, לא יוכל להתחיל את חייו החדשים כאשר הוא אדם חופשי באין לו רכוש, לכן חייבים להעניק לעבד. כלומר, אם ניקח את הכתוב כאן, נבין שבעצם כל הרעיון ביציאה ממצרים עם רכוש היא כדי שיוכלו להתחיל את חייהם ובגם מגיע להם פיצוי, עבדו את המצרים לא 6 שנים אלא 400 שנה או כמה שנים שעברו, >> מיד נדבר בדבר הזה. >> מיד נדבר בזה, אז לכן צריך להעניק להם. כלומר, פה החוק מסביר וגם נותן הצדקה לכל העניין של שאילה או לקיחה ממצרים. >> פה מדובר על אחיך העברי והעברייה, אתה מעביר את זה כבר על מחייב את המצרים לקיים את >> קל וחומר. >> ומדוע מצרים נזכרת כאן בפסוק האחרון? >> התייחס יפה לעבד כי זכור שאתה עצמך היית עבד ולכן היה נחמד על העבדים שלך. כלומר, החוק הזה הוא מאוד מאוד הומאני, דואג מאוד מאוד לעבדים ובני ישראל. >> לכן מעניין לראות באמת מה קורה במקורות שבאו לאחר המקרא ואנחנו נפתח כרגיל באותו פילוסוף יהודי, שהוא מזכיר לעצמנו, בן המאה ה-1 לספירה באלכסנדריה שכתב ביוגרפיה על משה, ׳חיי משה׳, ובין השאר הוא מתלבט מאוד בשאלה ואומר כך ״כי״, הוא מדבר על העברים, ״כי לקחו איתם שלל רב, קצתו העמיסו ונשאו על גבם ״וקצתו הטעינו על בהמותיהם, לא מתוך אהבת ״בצע או כפי שיאמר המאשים מתוך חמדת נכסי הזולת, ״מניין להם זו?״ וצריך להסביר. פילון חי כבר בתקופה, שעוד נחזור אליה לקראת סוף הקורס, שמתחילה להתעורר ספרות אנטי-יהודית, אני לא אומר אנטישמית אבל שנאת ישראל, אי הבנת העם הזה ובייחוד במצרים, במקום שבו פעל משה, לא הצליחו להבין לא את משה ולא את עם ישראל ולא את החוקים שלו ולא ההתבדלות וכולי וכולי, ואחת ההאשמות שהיהודי הוא חומד כסף, ״חמדת נכסי הזולת״ ואותם מאשימים, שהוא מדבר עליהם, מדברים על אהבת הבצע של היהודי ועל חמדת נכסי הזולת של היהודי ופילון דוחה את הדברים. לא מתוך אהבת בצע ולא מתוך חמדת אלא מניין להם זו. בכלל לא "אלא ראשית כול "נטלו בזה את השכר המגיע להם בעד עבודתם כל הזמן "ושנית גמלו רעה תחת רעת שיעבודם "במידה פחותה ולא שווה כלל שהרי מה דמיון בין הפסד בממון ובין שלילת החירות "כאשר למען חירותו מוכן כל בר דעת לא רק להקריב את נכסיו אלא גם למות? אז הוא אומר אין פה בכלל >> כלומר, הוא נותן שתי תשובות. >> סימטריה. >> תשובה אחת שכר, תשובה שנייה אכן מעין נקם אבל גם הנקם הזה הוא כאין וכאפס לעומת הסבל שנגרם לעם. >> וזה כבר במאה ה-1 באלכסנדריה, כמובן ביוונית לקורא הלא יהודי במיוחד. ופילון ממשיך "בין כה וכה הטיבו לעשות "בין נטלו, כבעת שלום, את השכר ששללו מהם המסרבים לשלמו במשך זמן רב, "בין החליטו, כבעת מלחמה, לקחת את רכוש האויב כחוק מנצח. "כי המצרים פתחו בפעולות איבה כאשר העבידו זרים ועותרים משל היו שבויי חרב", התנהגו אליהם כאל שבויים, "ואילו הם", בני ישראל, "נקמו את נקמתם לעת מצוא, ללא מערך מזוין, "בחסות הצדק ובעזרתו". האפולוגטיקה, ההצדקה של העניין בולטת ביותר וכבר הסברנו את הרקע שפילון עובד בתוכו וכך הדברים מתבהרים. הוא הדין. >> יוסף בן מתתיהו גם כן הרי כותב את מה שכותב, את קדמוניות היהודים שלו, לאוזניים זרות או לעיניים זרות ברומית ולכן הוא מעדיף לומר "והמצרים כיבדו אותם במתנות, "במתנות, אלה כדי שימהרו "ואלה מתוך ידידות של שכנים שהיו רוחשים להם. >> כן, מאיפה הידידות פתאום? >> כן, "והם יצאו". חן מצרים, כלומר אלוהים נתן את חן מצרים לכן הם פתאום ידידותיים. "והם יצאו והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע", נפלא. כלומר, אלה מתנות, בכלל לא מוזכר שבני ישראל ביקשו, שאלו, אלא הכל מרצונם הטוב של המצרים. >> אתה יודע, רק למי שלא מכיר את התנ"ך אפשר לספר סיפור כזה, שהמצרים בוכים ומתחרטים על ההתנהגות הרעה שלהם אבל שוב >> וקיבלו אותם במתנות. >> אבל אם נבין את הרקע ההיסטורי שבו יוספוס ופילון פועלים, הדבר יתבהר. המדרש, מאוחר יותר חוזר על אחד הנושאים וזה סיפור מעניין שמופיע במדרש בראשית רבה, על ימיו של אלכסנדרוס מוקדון שזה כמובן אלכסנדר הגדול, כובש המזרח בשנת 332 לפני הספירה, דמות שהצטיירה באופן חיובי מאוד אגב, בספרותנו והנה מסופר כאן "שבימי אלכסנדרוס מוקדון, "באו בני ישמעל ליעור על ישראל על הבכורה", כלומר לערער על כך שישראל דורשים להיות הבכורים, שהרי ישמעאל היה מבוגר מיצחק. " ובאו עמהם שתי משפחות רעות הכנעניים והמצריים", שלוש אומות אם תרצה ישמעאלים, מצריים וכנענים באו לפני המלך, השופט העליון, להתלונן על דברים של ישראל. אמרו החכמים "מי הולך ודן עמהם?" מי נשלח בתור מייצג עם ישראל? "אמר גביעה בן קוסם", דמות לא מוכרת אבל בוודאי לא חכם ידוע, כי אין פה התואר רבי, איזה גביעה בן קוסם אמר "אני הולך ודן עמהם...", ובקטע שדילגנו עליו אומר להם גביעה בן קוסם מה יש לכם להפסיד? אם אנצח אותם נפלא ואם אפסיד מה תאמרו, מה כבר ניצחתם את גביעה בן קוסם. יפה ואז מגיעים, " אמר להן אלכסנדרוס מוקדון מי תובע מיד מי?" מי הנתבע ומי התובע, "אמרו ישמעאלים אנו תובעין "ומתורתם אנו באים עליהן..." ודילגנו על כל הקטע שבו בני ישמעאל טוענים שירושת אברהם ראויה להם ולא ליצחק וגביעה בן קוסם דוחה את הטענה. "אמרו כנעניים מתורתם אנו למדין ובאין עליהן" ושוב כנען טוענת שארץ כנען היא ארץ כנען, שייכת לכנענים ולא לבני ישראל. "אמרו מצרים מתורתם אנו "למדים ובאים אליהם, שישים ריבוא בני אדם יצאו מאצלנו טעונים כלי כסף "וזהב דכתיב 'וינצלו את מצרים', "יתנו לנו את זהבנו ואת כספינו", בניגוד לישמעאלים שדורשים בכורה והכנענים דורשים את הארץ, המצרים רוצים את כספם בחזרה והם עושים חשבון פשוט יצאו 'שישים ריבוא', 600 אלף גברים, כל אחד עם iii כמות אדירה. "אמר להם גביעה בן קוסם, אדוני המלך שישים ריבוא בני אדם "עבדום ר"י" 210, >> בזה עוד נעסוק. >> מיד נעסוק גם בזה, אבל שישים ריבוא בני אדם 'עבדום', עבדו את המצרים 200 ר"י, 210 שנה. "מהם חלקם כספים" עסקו בכסף, "מהם זהבים" עסקו בזהב, "יתנו לנו "דינר דינר בכל יום", כל מה שהוא מבקש הוא על כל יום עבודה, דינר אחד ל-600 אלף בני אדם. "ישבו פילוסופין", צריך פילוסוף בשביל זה, "וחישבו ולא הגיעו למאה שנה", אחרי מאה שנות עבדות, "עד שנמצאת ארץ מצרים לטימיון", עד שכל מצרים הולכת לאוצר, טימיון זה אוצר, כל כסף מצרים הולך לאוצר, והמצרים "נסתלקו בבושת פנים". סיפור משעשע סיפור נחמד, אבל בין השוליים יש פה אותה תשובה שראינו, זה התשלום שקיבלו בני ישראל, תשלום צנוע, 600 בני אדם עבדו 210 שנה יום ולילה ללא מנוחה, זה סכום אדיר, והמצרים אכן נסתלקו בבושת פנים ולנו הניצחון. מדרש אחר המכילתא, בכל זאת מרגיש קצת אי נעימות עם כל נושא 'וישאילום'. "והשם נתן את חן העם וישאילום", המצרים משאילים להם, הוא אומר 'כמשמעו', הם השאילו להם. "אבל לא הספיק לומר השאילני "עד שהוא מוציא ונותן לו", עד פה "דברי רבי ישמעאל", כלומר וישאילום, הוא לא מציג רק מזה שבני ישראל שאלו, אלא גם מצביע על כך שהמצרים השאילו מרצונם, כך שהמצרי נתן לו לדעת רבי ישמעאל גם יותר ממה שהוא ביקש וכמעט שלא ביקש. " רבי יוסי הגלילי אומר, האמינו בם משלושת ימי האפילה", למצרים הייתה אמונה גדולה שבני ישראל יחזירו את מה שלקחו, על יסוד מה? על יסוד שלושת ימי החשיכה שבהם היה אור לבני ישראל, וחושך למצרים. "שהיו אומרים" המצרים, "מה אם בשעה שהיינו באפילה והם באורה לא נחשדו", >> כלומר, לא גזלו אותם. >> יכלו לבוא ולקחת כל דבר ודבר. "ועכשיו הן נחשדין?", כלומר המצרים לפי הדיעה הזאת האמינו שהכסף יוחזר להם. הם רק אמרו, עם ישראל הוא עם הגון, אם הוא לא גזל אותנו בימי החשיכה, כעט בוודאי הדברים יוחזרו אלינו. "ורבי נתן אומר", יותר מזה, "מה שלא שאלו היו משאילים אותם. כשהיה אומר לו", למצרי, " תן לי חפץ פלוני, "היה אומר לו טול לך ואחר כיוצא בו". כלומר אתה יכול להרגיש בין השיטין שקצת לא נוח כל הנושא הזה של שאילה, לכן אומרים או שהמצרים מיוזמתם נתנו או שבני ישראל הערימו להם. >> כן, זה כמובן לא פותר את הבעיה, כי תראה זה מפני שעדיין הם מאמינים שהדברים יחזרו אליהם, אם זו שאילה של ממש. >> הדברים, זה נכון ובכל זאת המצרים הם שהשאילו, אז אם הם חשבו שיוחזר אליהם זו בעיתם של המצרים. ההתלבטות היא התלבטות ואתה יודע תמיד האשימו יהודים או בני ישראל לאורך ההיסטוריה, שהכסף חשוב להם והממון אהוב עליהם ולכן כאשר הגיעו המקורות לקטעים כאלה, התחבטו קצת בשאלה איך להסביר, אז התשובה הראשונה שזה משכורת והתשובה השנייה שהמצרים שיתפו פעולה. ודבר נוסף, הגענו לתלמוד הבבלי, הוא שם לב לעובדה שההוראה לקחת כלי כסף מתחילה במילים "דבר נא באוזניי העם", ובדרך כלל מילת תנאי, מילה לא משמעותית כל כך, אבל פה מפרשים אותה כמילת בקשה. >> לאט לאט היא באמת הופכת להיות מילת בקשה, במקרא לא תמיד היא מילת בקשה, יותר מאוחר בלשון אכן נתקבלה כמילת בקשה. >> ובכן דבר נא זה כאילו אלוהים מבקש, אמרו אנשים של בית "רבי ינאי, אין 'נא' אלא לשון בקשה, "אמר לו, הקדוש ברוך הוא למשה, בבקשה ממך, "לך אמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב", כלומר אלוהים מבקש ממשה שייבקש מהעם, לבקש, למה? "שלא יאמר אותו צדיק" וכאן הכוונה כמובן לאברהם אבינו, שבברית בין הבתרים נאמר לו מה שנאמר, "שלא יאמר אותו הצדיק, "ועבדום ועינו אותם", שזה חלק מהבשורה לאברהם "קיים בהם", אבל "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם". אם הבנתי נכון, אנחנו ביקשנו את כלי הכסף כדי שאברהם לא יצא בטענה שאלוהים הבטיח הבטחה שלא קוימה, הובטח כבר אז לצאת ברכוש גדול, אנא קחו אותו. והם לא רוצים, "אמרו לו "ולוואי שנצא בעצמנו", כלומר די לנו בכך שנצא בשלום, עזוב מכסף וזהב. "משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, "והיו אומרים לו בני האדם, מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם בבקשה מכם, "הוציאוני היום ואיני מבקש כלום". אם הבנו נכון, בני ישראל למעשה לא רצו, אומר המדרש את כלי הכסף, כלי הזהב, רק לצאת לחופש, אבל ההבטחה לאברהם היא זו שחייבה. הוא ממשיך התלמוד הבבלי ודן במילה 'וישאילום', מבניין הפעיל שזה בניין יוצא, "וישאילום אמר רבי אמי, מלמד שהשאילום בעל כורחם." אבל לא ברור בעל כורחם של מי, מי השאיל בעל כורחו. "איכא דאמרי", יש שאמרו זה ארמית, "בעל כורחם דמצרים", שהמצרים בעל כורחם, בניגוד לרצונם השאילו "ואיכא דאמרי" ויש שאומרים, " בעל כורחם של ישראל". שישראל בניגוד לרצונם שאלו ולקחו מהמצרים. עכשיו מסבירים, "מאן דאמר בעל כורחם דמצרים", מי שאמר שזה בניגוד לרצונם של המצרים, מסתמך על פסוק ממזמור תהילים שמזכיר בין השאר ש'נות בית', כינוי לעם ישראל, 'תחלק שלל' והקשר שמה מדבר בוודאי על אירועים שקראו סביב יציאת מצרים או בעקבותיה. "נות בית תחלק שלל", כלומר שלל זה מילה בהקשר מלחמתי ברור, מכאן שהמצרים נתנו את זה בעל כורחם כפי ששוללים שלל מאנשים שנכשלו במלחמה. אך "מאן דאמר בעל כורחם של ישראל "משום משוי", מסע, בני ישראל לא רצו לסחוב על גבם יתר על המידה והכריחו אותם, אתה מבין, הכריחו את בני ישראל לשאול מן המצרים, זה כמובן שוב חלק מאותו נסיון של סינגור לכל העניין, הם לא רצו אבל נאלצו. ואחרון אחרון, מה זה "וינצלו את מצרים", כבר דיברנו על המילה וינצלו, כאן רבי אמי מציע פירוש למילה ניצול מתוך משחק מילים למילה מצודה, שזה מעין מחסן גדול. "מלמד שעשאוה", עשו את מצרים "כמצודה שאין בה דגן", רוקנו אותה לגמרי מן החיטה, "וריש לקיש אמר עשאוה כמצולה" זה משחק מילים אחר על וינצלו, טוב יותר, יש פה גם למד, "כמצולה שאין בה דגים". אם מצולה זה עומקי המים שאין בהם דגים, מצרים נעשו כמצולה ריקנית מדגים או כמצודה... בקיצור, בני ישראל לקחו כל מה שלקחו והסיפור הזה מסתיים, נגמור את נושא לקיחת השלל, בטקסט מאוחר יותר מדרש בשם אבא גוריון, הוא קרוי בשם המשונה הזה, על שם החכם שמופיע בראשו, שבתוכו הוא יודע לספר באריכות רבה מה היה כתוב באותה איגרת ששלח אחשוורוש לרחבי האימפריה הפרסית, כדי להצדיק את בקשתו להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. >> בוודאי אלה טענות שהאנטישמים השמיעו בדרך כלל. >> אלה טענות שהוכיחו חוקרים, טענות שנשמעו בידי שונאי ישראל במאות הראשונות לספירה, איתן מתמודד פילון ויוספוף וגם כאן. וכך כותב אחשוורוש לכל השרים שלו: "ידוע לכן כי אדם אחד בא לפנינו, לא מארצינו "ולא מאדמתינו, אלא מזרע עמלק, בן גדולים הוא והמן שמו, "ושאל ממני שאלה קטנה וקלה", הוא ביקש רק להשמיד את עם ישראל, "ואמר עם אחד יש בינינו, בזוי מכל העמים" ופה דילגתי באמת על קטע ארוך מאוד שמבזה את עם ישראל, אבל הנקודה העיקרית "וכופרים בטובה מימיהם", זה עם שלא יודע להכיר טובה. "מה עשו לפרעה העני", עני זה כמובן מסכן, רחמונס מה עשו לפרעה המסכן, "שירדו למצרים "קיבלן בסבר פנים יפות והושיבן במיטב הארץ בארץ גושן, "וזן אותן בשני רעבון והאכילן מכל טובה, "פלטין היה לו לבנות שמה", ארמון, הוא היה צריך לבנות איזה ארמון, ביקש את עזרתם "ולא היה יכול לעמוד כנגדן, כי באו עליו בעלילה, "אמרו לו לזבוח לאלוהינו אנחנו הולכין ולבסוף "שלושה ימים אנחנו חוזרים", >> שזו תוספת מה שלא נאמר כמובן בתורה. >> שום דבר, אנחנו חוזרים, "רצונך להשאילנו כלי כסף וכלי זהב ובגדים ומרגליות ונלך? "והשאילום", המצרים הנחמדים, "וטענו כל אחד ואחד מהם "תשעים חמורים", לא הבנתי מעולם מאיפה המספר הזה של תשעים חמורים דווקא, "עד שניצלו אותם, הלכו ונתעכבו ולא חזרו", ולכן המצרים רודפים אחריהם "בשביל ממונם". לא ביקשו להטביע אותם בים ולא להרוג אותם, אלא לקבל חזרה מה שהעברים או היהודים האלה גזלו מן המצרים. סיפור מקראי קצר שבעקבותיו התפתח עולם שלם של דיון בשאלה מהו השאילה ומהו הניצול. לפני שנעבור כעת לקריעת ים סוף עצמה או מה שהיה סביבה, בואו רגע נזכור שבהקשר הזה יש לסיפור המקראי, משה גם הביא כמה וכמה דינים או מצוות או הלכות, מאוד מרכזיות במסורת היהודית, תחילת קביעת הלוח, החודש הזה היה לכם ראש חודשים, ראיית חודש ניסן כתחילת השנה וכל דיני הפסח בין אם מדובר באירועים של דיני הפסח בפסח מצרים, ובין דיני פסח לדורות, עניין החמץ והמצה וכל בעצם בזה, אנחנו כאמור נדלג על כל הסוגייה הזאת, לפחות בהקשר הזה ונדבר אולי על משה כמי שמביא את החוק האלוהי בהקשר למתן תורה, וזה עוד בהמשך הדרך.
