[מנגינה] שלום, אנחנו בשיעור התשיעי של הקורס ״פני משה- דמויותיו של משה בראי ספרות עם ישראל״, קורס שמטרתו להראות, בין השאר, כי ״אחד היה משה ופנים רבות לו״. השיעור של היום יעסוק באותו חלק מהביוגרפיה של משה, משה במדבר וקשריו לעם ישראל שעיקרם תלונות, תלונות ותלונות. כל זה לאחר הפעם הקודמת שבה דיברנו על הניסים הגדולים של מעבר ים סוף ולפני זה על המכות במצרים ועוד לפני זה, נס הפיכת מטה לנחש ויד שמצטרעת. והנה מסתבר שהעם הזה, עם כל ההישגים הגדולים של הניסים, לאחר מכן מתלונן ועודנו מתלונן, וזה הנושא שלנו התלונות במדבר. >> כן ועוד להוסיף על דבריך, המעבר הדרמטי מיד לאחר מעשה ים סוף, ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״, ואתה מצפה שמכאן ואילך כל השאר יהיה בבחינת מסע תענוגות היישר לארץ ישראל והנה לא כן הוא מפני שבקושי הראשון שייתקלו בו והוא במעשה מרה, המים המרים במרה, יתחילו להתלונן ואז מתחיל פה מבנה מאוד מעניין. לא רק שמתלוננים אלא אלוהים מנצל את התלונה הזאת, מצד אחד כמובן כדי להעניש את העם אבל בוא בזמן גם לעשות להם מעשי ניסים. ולא רק זה אלא שעוד מרכיב יש לכל העניין הזה והוא תחילת מתן החוקים. כבר במעשה הראשון אנחנו נראה שמשולב גם מתן של איזה חוק בדבר, כדי לא להביא אותם היישר אל הר סיני ולהפיל עליהם את כל החוקים, להרגיל אותם אל החוקים. עם iii ועם הנס ועם הניסיון יבוא גם מתן החוק. >> עניין הניסיון בא לידי ביטוי יפה בסיכום סדרת הניסיונות במאמר המופיע במשנה במסכת אבות ש״עשרה ניסיונות ניסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר וינסו אותי זה עשר ״פעמים ולא שמעו בקולי״. >> כן וזה באמת דבר מעניין שזה לא רק שאלוהים מנסה את בני ישראל אלא בגודל חוצפתם, הם גם מנסים אותו. גם את השלב הזה נראה במהלך >> לראות את כוחותיו, את יכולותיו וכולי וכולי. מאידך גיסא, מדרש אחר מעט מאוחר אומר ״עשרה ניסיונות ניסה הקדוש ברוך הוא את אבותינו ובכולן לא נמצאו שלמים״. בכולם נכשלנו, אף ניסיון לא עבר בציון עובר, בציון 100. >> בכלל, מוטיב הניסיון הולך איתנו עוד מתקופת האבות, כלומר מעשה אברהם, כן. >> העקדה. >> בעקדה נאמר במפורש אבל בעצם כל חיי אברהם, כל הביוגרפיה שלו היא שרשרת של ניסיונות שאלוהים מעמיד אותו בהם וחלקם עובר בהצלחה פחותה, חלקם בהצלחה גדולה יותר, אגב השיא של סיפור העקדה וגם שם כמובן רבותינו מנו עשרה ניסיונות שניסה הקדוש ברוך הוא את אברהם, כלומר הדגם הזה הולך ונמשך. >> כן ועם המספר 10, נרד עוד מספר עגול, לא מדויק. מסתבר בכל זאת שהתלמוד הבבלי במסכת ערכין מנסה לאתר את אותם ניסיונות ושם נאמר ש״עשרה ניסיונות ניסו אבותינו להקדוש ברוך הוא, שניים בים, ״שניים במים, שניים במן, שניים בשליו, אחד בעגל ואחד במדבר פארן״, והולך התלמוד ומפרט, ״שניים בים״, ובזה כבר עסקנו בפעם הקודמת, ״אחת״, ניסיון אחד בירידה אל הים ו״אחת בעלייה״, הניסיון פה גם זכר וגם נקבה, ״בירידה״, כאשר העם מתלונן ואומר לפני הירידה, ״המבלי אין קברים במצרים״ מדוע הוצאת אותנו ממצרים וכולי וכולי, ״ובעלייה״, פסוק מספר תהילים, ״וימרו על ים בים סוף״, אותו מפרשים כעניינים שקשורים לאיזה מרי או ניסיון עם הירידה בעלייה עצמה. ״שניים במים״, נעסוק היום, ״במרה וברפידים״ וזה נפתח מיד בהמשך, ״שניים במן״, גם בזה נעסוק היום, אחד כאשר נאמר לעם ״אל תצאו״ ובכל זאת יצאו ביום השבת, ״אל תותירו״ מן המן ״ויותירו״, שני ניסיונות, ״שניים בשליו״, פעמיים סיפור השליו, ״בשליו ראשון״ ובספר שמות, ״מי יתן מותנו ביד ה׳ בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר״, התלונה הקבועה שלהם, הגעגועים לסיר הבשר, אפשר לחשוב מה אכלו בני ישראל מצרים בימי העבדות ו״בשליו השני, ״האספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה מי יאכילנו בשר״, בזה נעסוק גם מיד בהמשך. כמובן, הפעם הבאה זה העגל, סיפור ידוע מאוד, אותו נקדיש לו זמן רב בפגישה הבאה, בשיעור העשירי ועניין המרגלים במדבר פארן שגם בו נעסוק בהמשך. זה מסגרת הניסיונות שאליהם אנחנו מבקשים iii. >> כמובן שחז״ל דחקו, התאוו למספר עשרה אבל כך או כך ניסיונות רבים. >> אבל בניגוד למה שאמרת, לכאורה מהטקסט המקראי, הניסיון הראשון זה במי מרה, אבל מסתבר שהמקורות מוסיפים ניסיון אחד נוסף שהתרחש עוד לפני מי מרה, מיד לאחר קריעת ים סוף. וזה תוך כדי עיסוק בפסוק כ״ב שאנחנו רואים אותו כעת שהפסוק הבא מיד לאחר שירת הים, סוף שירת הים. ״ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את ״התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות״, איזה יופי של שמחה, ״ותען להם מרים שירו לה׳ כי גאה גאה ״סוס ורוכבו רמה בים בים״, ומיד נאמר ״ויסע משה את ישראל מים ״סוף״, והסיפור ממשיך. על ״ויסע״ הזה, מצאנו דברים מעניינים. מדרש שמות רבה רואה כאן שוב עניין של מרי של העם על המילים ״ויסע משה את ישראל מים סוף. ״רבי יהודה אומר אמרו ישראל באותה שעה״, לאחר מעבר ים סוף, ״כלום הוציאנו הקדוש ברוך הוא ממצרים אלא בשביל חמישה דברים״, מה חמישה הדברים, ״אחת לתת לנו ביזת מצרים״, עליה דיברנו בפעם הקודמת, ״שנית להרכיבנו על ענני הכבוד״, בזה עוד נעסוק, הניסים שאירעו לעם ישראל במדבר, ״ג׳ לקרוע לנו את הים, ד׳ להיפרע לנו״, כלומר להעניש ״מן המצריים, ״ה׳״, הדבר החמישי, ״לומר לפניו שירה. ״עכשיו כבר נתן לנו ביזת מצרים, >> דיינו. >> ״הרכיב אותנו על ענני כבוד, >> דיינו. >> ״קרע לנו את הים, פרע מן המצריים ואמרנו שירה לפניו, נחזור למצרים״, אין סיבה לא לחזור למצרים, ״אמר להם משה כך אמר לי המקום ״כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ״אמרו לו כבר מתו כולן״, אין בעיה, לא נראה אותם, ״נחזור למצרים״ ואז מסתבר ״אומר רבי אלעזר על פי הגבורה לא נסעו״, לא נסעו על פי הוראה אלוהית ״אלא שהסיען משה במקל״, כלומר היה צריך ממש כביכול להכות את העם כדי שיסכים לצאת לדרך ולא לשוב למצרים שהגעגועים אליה כנראה היו גדולים מאוד ומדוע? ״לפי שראו״, בני ישראל, ״פגרי המצרים שהיו מעבידים בהם בחומר ובלבנים מושטפים על פני המים, ״אמרו לא נשתייר אדם במצרים, נתנה ראש ונשובה מצרימה״. הפסוק אמנם הוא מהמשך התורה אבל הוא מתאים גם כאן. תשובה אחרת, יותר נוראית, ״נעשה עבודת כוכבים ״ותלך בראשנו ונחזור למצרים״ וזה ההבנה למילה ׳ראש׳, מיהו אותו ׳ראש׳? לא מנהיג בשר ודם אלא איזה פסל. ״יכול שאמרו ולא עשו?״, האם ייתכן שרק אמרו ולא ביצעו, לא, ״התלמוד לומר״, הפסוק אומר במפורש ״וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך. ״רבי יהודה בר אלעאי אומר עבודת כוכבים הייתה בידן של ישראל״, הם עדיין החזיקו בפסלים וכיוצא בזה, ״והסיעה משה מישראל, לכך נאמר ״ויסע משה את ישראל״. >> מה המגמה כאן להוספת חטא לישראל שכבר בפסוק הזה בבחינת ״ויסע משה״, חטא מסתתר מאחורי הדברים? >> אפשר רק לנחש. הרצון להדגיש שהעם הזה, אפילו הנס הגדול של קריעת ים סוף, שנייה אחת אחריו, >> אפילו לא לרגע, כן. >> גם הוא לא השפיע. מיד אחריו, אולי גם המילה ׳ויסע׳. >> משחק מילים על ׳ניסה׳ ו׳יסע׳. >> ׳ניסה׳ ו׳יסע׳ וכולי. אינני יודע בדיוק מה עומד מאחורי הדברים אבל מסתבר שיש ניסים או ניסיונות או חטאים נוספים שהתורה לכאורה לא אומרת עליהם דבר אבל המדרש מוצא לנכון לעלות על פני השטח ובזה להציג את עם ישראל בצורה הרבה פחות חיובית ממה שגם מכך הוא לא מצטייר ממילא בסיפור המקראי. נוכל לעבור לניסיונות שהתורה מספרת עליהם במפורש והראשון להם הוא סיפור מי מרה. מה אירע שם? >> קודם כל, הסיפור הזה הוא לא ניסיון שאנחנו מנסים אותו אלא ניסיון שהוא מנסה אותנו ואולי זה עוד בעצם שיקול דעת לחשוב שאולי התורה הקדימה לניסיון שאלוהים מנסה אותנו, חז״ל הקדימו ניסיון שאנחנו מנסים אותו כדי שלא סתם מדעתו החליט לנסות אותנו אלא כגמול על כך שניסינו אותו קודם, אפשרות. >> אפשר, אפשר. >> והרי סיפור מי מרה. ״ויסע משה את ישראל ״מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלושת ימים במדבר ״ולא מצאו מים״, אכן קושי של ממש אבל היינו מצפים אולי מעם ישראל שראה את כל השרשרת הניסים העצומה שגם שלושה ימים במדבר הם יוכלו לסבול אבל הנה ״ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם״ וזה בעצם ניסיון על גב ניסיון. כלומר, אחרי שלושה ימים שאתה צמא והנה אתה כבר רואה מקור מים ואתה אץ אליו והנה המים מרים ואינך יכול לשתות. כלומר, אלוהים יש לו ציפיות מאוד מאוד גבוהות מעם ישראל אבל הם לא עומדים בציפיות, ״ויילונו״, והמושג הזה ׳ויילונו׳ עוד יחזור לנו כמה וכמה פעמים. >> אבל ויתרת קצת על עניין קריאת השם, ״על כן קרא שמה מרה״. השם ׳מרה׳ ניתן למקום בעקבות הסיפור או לפני שהסיפור התרחש. >> כן, זה אגב קורה במקומות נוספים במקרא שהשם נזכר קודם ורק אחר כך בעצם בא ההסבר לשם, כן. ״ויילונו העם על משה לאמור מה נשתה ״ויצעק אל ה׳״, והנה תפקידו של משה כאן כמתווך בין העם לבין האלוהים, ״ויצעק אל ה׳ ויורהו״, ואנחנו עוד נתעכב על ה׳יורהו׳ הזה בהמשך, ״ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים ״שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו״. עכשיו מודיעים לנו, לקראת סוף העניין, שזה היה בגדר ניסיון, לא שאלוהים לא ידע לנווט ולהוביל אותם אל המטרה אלא שבכוונה תחילה העמיד אותם בפני הקושי הזה וכאן רואים, מה שאמרנו קודם, ״שם שם לו חוק ומשפט״. המקרא לא מתעכב על מהו אותו חוק ומשפט אבל בכל זאת ראשית מתן תורה, בטרם מתן תורה להרגילם לקבלת חוקים ומשפטים, הרי זה מופיע כבר כאן וזה קשור לאותו ניסיון. והנה הנאום שבא בעקבות הדבר, ״ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלוהיך ״והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו״, אלה שעוד יבואו, ״כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך״. כלומר, ראיתם מה עשיתי למצרים, לכם לא אעשה כן אם תשמרו את מצוותיי. אגב התפיסה הזאת שה׳ הוא הרופא הביאה רבים בשלבים שונים של ההיסטוריה, עד היום הזה בקרב קבוצות דווקא מחוץ לעם ישראל, שאין ללכת לרופא אלא כי אלוהים הוא הרופא שלנו, מה לנו כי נלך לרופאים? חטאו של המלך אסא בספר דברי הימים, ״כי לא דרש בה׳ כי אם ברופאים״. >> אני רוצה לחזור לפסוק כ״ד, ״ויילונו העם על משה לאמור מה נשתה״. יש פה עניין של תלונה, ״ויילונו העם על משה״ והמילה ׳לאמור׳, ״לאמור מה נשתה״. על זה אומרת המכילתא, מדרש קדום, על המילים ״ויילונו העם על משה לאמור מה נשתה, רבי יהושע אומר היה להם לישראל להימלך בגדול שבהם״, כלומר להתייעץ איתו ולא ישר לרוץ בדברי תרעומת, ״להימלך בגדול שבהם תחילה לומר מה נשתה, אלא עמדו ואמרו דברי תרעומת״, ישר מתלוננים ורבי אלעזר המודעי מוסיף ואומר הם רגילים, ״לימודין היו ישראל בדברי תרעומת על משה״, זה עם שמתלונן ומיד מלכתחילה מתלונן, ״ולא על משה בלבד אמרו אלא על הגבורה, ״לכך נאמר לאמור״, היינו ״ויילונו העם על משה לאמורמה נשתה״, ׳לאמור׳ כי הוא יכול לומר לקדוש לברוך הוא. כלומר, התלונה היא גם על משה, גם על הקדוש ברוך הוא וזה פשוט מזעזע לראות שכבר בפעם הראשונה, גם משה, גם הקדוש ברוך הוא, ישר מושא לתלונות ולא בקשה, עזרה, תפילה. >> כמו שקודם האמינו בה׳ ובמשה עבדו, אתה כאילו מתלונן גם בפני משה וגם בפני אלוהים. >> מה דינו של אותו העץ? יש במדרשים מחלוקת בשאלה מה היה טיב העץ. ״ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים. רבי יהושע אומר זה עץ של ערבה, רבי אלעזר המודעי אומר זה עץ של זית, ״שאין לך עץ מר יותר מעץ זית״, כנראה עלי הזית או ענפיו, ״רבי יהושע בן קרחה אומר זה עץ הרדופני״. איני יודע מה עומד ביסוד הדברים אבל כנראה יש כאן ויכוח מה מר יותר, הערבה, הזית או ההרדוף. אבל רבי שמעון בן יוחאי מפתיע אותנו ואומר ״דבר מן התורה ״הראהו שנאמר ויורהו ה׳ עץ. ויראהו ה׳ עץ אינו אומר אלא ויורהו״, עניין של הוראה ולא עניין של הראיה, ״כעניין שנאמר״, במקום אחר, ״ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך״. כלומר, יש פה איזה תפיסה שאין פה עץ של ממש אלא משהו מטאפורי יותר, איזה פסוק מהמקרא. >> מתבקש. >> מתבקש מדוע? מדוע מתבקש? >> מתבקש מפני שכתוב באמת היינו מצפים שב׳יראהו׳, ה׳ הראה לו היכן מצוי או מהו העץ שבו עליו להשתמש כדי להשליך אל המים ולא ׳ויורהו׳, היינו לימדהו ה׳. לימדהו ה׳ עץ פשוט לא כל כך מסתדר אפילו על פי חוקי הלשון, ולדעתי כבר באמת הגרסה המקורית שאגב נראה שהיא משתקפת בנוסחים אחרים של המקרא, בנוסח שומרון של התורה ובתרגומים עתיקים, מופיעה גרסת ׳ויראהו׳ ונדמה לי שהגרסה שונתה מ׳ויראהו׳ ל׳ויורהו׳ כדי לדרוש ולקשור את הדבר עם העובדה ששם נתן לו חוק ומשפט. >> ובאמת נוסח החומש השומרוני, כמו שאמרת. >> וכן היווני, הלטיני, הארמי, כולם גורסים ׳ויראהו׳ ולא ׳ויורהו׳. ויורהו כבר לשון תורה, כן, ואז מאוד מאוד מתבקש לשאול איזה מין עץ זה שהוא מתקשר לתורה וזה כבר מעביר אותנו אל התפיסה, כמובן, שאתה עכשיו תציג לנו. >> לפני זה, עוד רגע, נמשיך את דברי המכילתא. ״דורשי רשומות אמרו״, זה שם קצת סתמי לקבוצה של חכמים קדומים שנהגו לדרוש פסוקים ולמצוא בהם רמזים לדברים שונים, ״הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ״, זה מה שראינו, ״שנאמר״, על החוכמה בספר משלי, ״עץ חיים היא למחזיקים בה״, ודבר ידוע הוא שאת החוכמה בספר משלי זיהו עם התורה. רבי שמעון בן גמליאל אגב אומר בואו כמה מופרשין, כמה שונים ״דרכי הקדוש ברוך הוא מדרכי בשר ודם״. >> זה כבר נושא חדש>> נושא חדש,אבל נגמור אותו. ״כמה מופרשין״, כמה שונים, ״דרכי הקדוש ברוך הוא מדרכי בשר ודם. ״בשר ודם במתוק מרפא את המר״, אתה מוסיף סוכר כדי להמתיק את המר, ״אבל הקדוש ברוך הוא ״מרפא את המר במר. הכיצד? ״נותן דבר המחבל״, הדבר המקלקל, ״לתוך דבר המתחבל״, לתוך הדבר המקולקל, ״כדי לעשות בו נס״, והנס היה כאן לא של סתם עץ אלא עץ מר שבו הומתקו המים המרים דווקא. >> זו תפיסת חז״ל של נס בתוך נס >> אכן כך. >> שאנחנו פוגשים אותה גם במקומות נוספים והנה בסיפור מאוד מאוד דומה, בסיפור שבו ממתיק אלישע את מי יריחו, גם כן הוא משליך מלח אל המים ושוב חז״ל עומדים על כך שזה נס בתוך נס כי היה ראוי להשליך אולי משהו מן המתוקים ולא להשליך מלח, וזה מראה באמת הוכחה ניצחת שיש לנו עניין עם נס. זה אחד מאותם מנגנוני בקרה שכבר דיברנו עליהם בעבר, הראיה שכאן מדובר בנס הוא שדווקא בדבר המר ממתיק וכולי. >> אגב המסורת הזאת, שמדובר פה בדברי תורה, היא קדומה מאוד כי היא כבר מופיעה בספר חיצוני, בקדמוניות המקרא שכבר פגשנו כמה וכמה פעמים, ששם נאמר בין השאר שה׳ ״ויצווהו שם״ את משה ״בהר סיני דברים רבים וגם הראה לו את עץ החיים ״אשר ממנו״, מאוחר יותר, ״כרת ויקבל וישלך אל מי מרה וימתקו מי מרה״. כך שהמסורת שמדובר פה באמת בתורה, בפסוק מן התורה, כל דבר אחר היא קדומה מאוד ומלווה את פרשנות הפסוק הזה לכל אורכה. בוא נאמר משהו על החוקים שניתנו, כי לכאורה כפי שראינו חוק הוא משפט בלא פירוט, אך מסתבר שהתרגום המיוחס ליונתן, דרך משל, התרגום הארמי לתורה שגם אותו כבר פגשנו כמה וכמה פעמים, הקורס הזה חוזר תמיד לאותם מקורות, הם מלווים אותנו לאורך כל הדרך, >> אדרבה, בסוף נכיר אותם. >> האומר בין השאר, לפסוק שלנו, שמשה ״ויתפלל לפני ה׳ והראה לו ה׳ עץ מר של הרדוף״. זה כבר פגשנו, אבל התוספת, ״וכתב עליו את השם הגדול והנכבד ״וישלך אל תוך המים וימתקו המים״. הוא מוסיף את כתיבת השם המפורש על אותו עץ כדי להגדיל את רושם הנס ואת רושם חשיבותו של השם הגדול. והוא ממשיך ואומר ״שם שם לו ה׳״ או ״מאמר ה׳ חוק שבת ״ומצוות כיבוד אב ואם ודיני פצע וחבורה וקנסות ״שקונסים לחייבים״. לפי התרגום, מה שניתן במרה עוד לפני מתן תורה זה מצוות כיבוד הורים ומצוות שבת, זה מאוד מעניין, וגם דיני בוא נאמר הדין הפלילי, אדם שפוגע בחברו, הקנסות שקונסים את האשמים וכיוצא בזה, ומבחינה זו, באמת כפי שאמרת, מתן תורה בסיני שמיד נגיע אליו או בהמשך הקורס נגיע אליו זה הפרומו, זו ההקדמה לדברים עצמם בשלוש מצוות. הראיה לכך שבני ישראל נצטוו במרה עוד לפני מתן תורה, מביא התלמוד הבבלי >> כאן iii עשר, כן. >> כאשר קבע ״עשר מצוות נצטוו ״ישראל במרה, שבע מצוות שקיבלו עליהן בני נח״ ומיד נדבר עליהם. אלה שבע מצוות שניתנו כבר לבני האדם בכלל שהרי כולנו בני נח מאז המבול. ״והוסיפו עליהן״ עוד שלוש מצוות, ״דינין״, שזה אמרנו כבר החוק הפלילי, ״שבת וכיבוד אב ואם״. ועכשיו התלמוד הבבלי רוצה להוכיח. ״מנין שדינין. דכתיב שם ״שם לו חוק ומשפט״, חוק ומשפט נתפס בעיניו כהחוק האזרחי הפלילי, ״שבת וכיבוד אב ואם״, כאשר כתוב בעשרת הדיברות עצמם גם על השבת וגם על כיבוד ההורים, ״כאשר ציווך ה׳ אלוהיך״, ואז נשאלת השאלה מתי ציווה? הרי במתן תורה זה נאמר לכאורה לראשונה, ״אמר רב יהודה כאשר ציווך במרה״. כבר במרה, שבת, כיבוד אב ואם וגם עניין של הדינין. היכן הבעיה? הבעיה נובעת מזה, אם נעבור לרשימת שבע המצוות שנצטוו בני נח. אגב זה לא הנושא שלנו אבל זה דבר מאוד, מאוד מרכזי משום שזה על פי תפיסת חז״ל, מה שכל אדם באשר הוא אדם, בין יהודי ובין לא יהודי, מכיוון שהוא בן נח, הוא חייב בהם. מהם הדברים? דינין, כלומר מערכת משפט, ברכת השם, לשון נקייה, לא לקלל את האלוהים, אסור עבודה זרה, אסור גילוי עריות, שפיכות דמים, לגזול ו״אבר מן החי״, לאכול בשר שנלקח מחיה בטרם מותה. יש פה בעיה. אם שבע מצוות בני נח כוללות את הדינין איך ניתנו דינים גם במרה? לכן יש פה מסורת אחרת על שבע מצוות בני נח בשם בית מנשה, תנא דבי מנשה, חכם מבית מנשה, ״שבע מצוות נצטוו בני נח, עבודה זרה, ״גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי״, זה זהה לרשימה הקודמת, ״סירוס וכלאיים״, למשל, הרבעת שני בעלי חיים שלא קשורים זה בזה. לפי זה, דינין הוא לא חלק משבע המצוות והם ניתנו לנו במרה ובזה ראינו את סיפור מרה שמתפתח לעסוק בנס בתוך נס וגם כמובן להוסיף את מתן התורה או החוק כפי שדיברנו עליו.
